<h1>ספר המצות לרמב"ם — עשין ע"ט</h1>
<h2>דף כט.</h2>
והמצוה הע"ט היא שצונו לקדש בכורות. כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שייעשה בהם. והוא אמרו יתעלה (ס"פ בא) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה. ומפורש בתורה (פ' תשא ל"ד) שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין חמור לבד. וכבר נכפל הצווי הזה בבכור בהמה טהורה והיא המצוה שאנחנו מדברים בה עתה ואמר (ראה ט"ו) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לי"י אלהיך. ודין זה של בכור בהמה טהורה שיובא לכהנים ויקריבו חלבו ודמו ויאכלו שאר בשרו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכת בכורות. וכבר התבאר בסוף מסכת חלה שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ. ולשון ספרי יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ תלמוד לומר [ראה י"ד] ואכלת לפני י"י אלדיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות. הנה התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ [לענין הקרבה אבל בכור חוצה לארץ לא יקרב אבל הוא קדוש להאכל במומו ואין חילוק] בין שהיה בית המקדש בנוי בין שהיה חרב כמו שהוא עתה בזמננו זה כמו מעשר דגן (שבמ"ע קכ"ז). ומצוה זו אין הלויים חייבין בה.
